יובל לייכנר סיוון

היוזמה של עיריית חיפה לחינוך לשוויון מגדרי מעורר בי הערכה עמוקה, משום שהוא מדגים מנהיגות חינוכית אמיתית – כזו שלא מסתפקת בסיסמאות אלא בוחרת לגעת בשורש, במקום שבו זהות, צדק והזדמנות נפגשים. יש כאן הבנה שהשינוי החברתי לא מתחיל בחקיקה או בפרסום אלא בחדר הכיתה, בדרך שבה ילד וילדה לומדים לראות את עצמם כבעלי ערך, […]

מערכת החינוך אינה זקוקה לעוד פלסטר בדמות תוספת שכר זעומה או טלאי ביורוקרטי אלא לרפורמה עמוקה ומהותית. כל עוד הקריטריון המרכזי להערכה ולהתקדמות הוא הוותק ממשיכים להבריח החוצה צעירים מוכשרים שמבקשים להיכנס למערכת ולהשפיע. מורה בתחילת דרכו זקוק לסביבת עבודה מאפשרת למסלול התפתחות אמיתי ולתמיכה מקצועית ולא רק לתוספת זעירה לשכר. העתיד של החינוך טמון

המחסור של למעלה מ-4,254 מורים ו-1,000 מחנכים היא יותר ממספרים, זה סימן על מערכת שמזניחה את העיקר: מי ילמד את ילדינו? הנתונים מציגים מצוקה ארוכת שנים שהצטברה והפכה מפלצת, ולא די שהשכר עלה, אלא מעמד המורה לא השתנה באמת. ביפן, פינלנד ואחרות, לא מספיק "להתאמץ" להגביר את השכר — צריך לשנות את הערך החברתי שמצמידים

המציאות החוזרת במערכת החינוך בישראל מעמידה בספק את טענת "חוק חינוך חינם". בפועל, הורים נדרשים לשלם מדי שנה מאות ואף אלפי שקלים עבור ספרי לימוד, חוברות עבודה ולעיתים גם טאבלטים נלווים. עבור משפחות עם שניים או שלושה ילדים, העלות המצטברת עלולה לעבור את ה־800 ש"ח בשנה – הוצאה משמעותית היוצרת תסכול ממשי ומעמיקה פערים חינוכיים

כאיש היי־טק בעל רקע חינוכי עשיר, המכיר מקרוב את האתגרים והמוטיבציה הנדרשים מיזמים וחממות טכנולוגיות, אני מוצא חיבור עמוק לביקורו של הנשיא בדרום ולמסרים המשמעותיים שהביא עמו. הדרום – ובפרט חממת InNegev – מהווה סמל לחדשנות הנובעת מתוך אחריות ציבורית ורגישות תרבותית. מדובר בשילוב נדיר המצריך הבנה מעמיקה של הטכנולוגיה לצד חזון חברתי־חינוכי. בביקור הנשיא

הכתבה של ארז שחר היא קריאת השכמה מרשימה, חדה ומדויקת, הקושרת בין עוצמתה של מדינת ישראל לבין אחד מהנכסים הפחות מובנים מאליהם שלה – תעשיית ההייטק האזרחית. בתוך ניתוח קולח ואמיץ, שחר מציב מראה נוקבת בפני ההנהגה הישראלית, שנראה כי איבדה את הקשר הבסיסי ביותר בין ערכים דמוקרטיים, השקעה בהשכלה, שוויון בנטל ובין עצם יכולתה

ההתייחסות של שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי, יצחק וסרלאוף, יחד עם מנכ״ל משרדו יוחנן מאלי, מדגישה נקודת מבט ראויה וחשובה על מושג החוסן הלאומי — לא רק ככוח צבאי או משילותי, אלא כבסיס ערכי, קהילתי וחינוכי שמתחיל מהילדים ומהיומיום הפשוט שלהם. השקעה בחוגים, בחינוך בלתי פורמלי ובפעילויות ספורט וחברה אינה מותרות — אלא תשתית שקטה

 בעוד שמרכז הארץ נהנה מריכוז גבוה של חברות הייטק ומוסדות אקדמיים מובילים, הפריפריה טרם מימשה את הפוטנציאל הטמון בה. השקעה בתשתיות טכנולוגיות ובתוכניות לימוד מתקדמות באזורי הפריפריה תאפשר לצעירים מוכשרים להשתלב בתעשיית ההייטק מבלי לעזוב את אזור מגוריהם, תתרום לפיתוח כלכלי מקומי, ותיצור מוקדי תעסוקה איכותיים חדשים. יתרה מזאת, הנגשת לימודי ההייטק לאוכלוסיות מגוונות בפריפריה,

אני מאמין שהחזון של בן־שטרית מייצג תקווה לאומית עמוקה, אך הוא נתקל באתגרים מבניים עצומים בחברה הישראלית המודרנית. הרעיון של החזרת העבודה הפיזית לידיים ישראליות נשמע פטריוטי וראוי, אבל הוא מתנגש חזיתית עם תרבות ההייטק והשאיפות האקדמיות שטיפחנו במשך עשורים. צעירים שהוכשרו להיות מהנדסים, תכנתנים ויזמים, מוצאים עצמם עכשיו מול אתגר תודעתי קשה – לרדת