הכתבה של ארז שחר היא קריאת השכמה מרשימה, חדה ומדויקת, הקושרת בין עוצמתה של מדינת ישראל לבין אחד מהנכסים הפחות מובנים מאליהם שלה – תעשיית ההייטק האזרחית. בתוך ניתוח קולח ואמיץ, שחר מציב מראה נוקבת בפני ההנהגה הישראלית, שנראה כי איבדה את הקשר הבסיסי ביותר בין ערכים דמוקרטיים, השקעה בהשכלה, שוויון בנטל ובין עצם יכולתה של ישראל לשרוד במזרח תיכון עוין. הוא מצביע על פרדוקס עמוק: בזמן שישראל חגה ללא הפרעה מעל שמי טהרן, זוהי דווקא לא המדינה – אלא החברה האזרחית, אנשי הטכנולוגיה, המהנדסים, היזמים – שמרימים אותה גבוה כל כך. לא בזכות מערך ממוסד אלא למרותו. שחר מצליח לקשור בין אי השוויון החברתי ההולך ומעמיק בישראל לבין כשלי הממסד הדתי והפוליטי, תוך השוואה מעוררת מחשבה בין ישראל לאיראן – שתיהן מדינות נטולות הפרדת דת ממדינה, אך רק בישראל עוד מתקיימת היכולת הדמוקרטית, בדוחק, לשמר תשתית של קדמה. המסר ברור: ללא חינוך, ללא חיבור לעולם החופשי, ללא ערכים ליברליים – אין הייטק. וללא הייטק – אין ביטחון.
פסק הדין שהוא משמיע על המציאות הישראלית אינו נחרץ רק בגלל הסכנה החיצונית מאיראן, אלא בשל הסכנה הפנימית מבית – האפשרות שישראל תהפוך, באיוולתה, לאיראן אחרת. זוהי קריאה נוקבת לשמר את ההיגיון, את הרוח, את הערכים המוליכים של מדינה חפצת חיים, ולהבין כי אין זה מקרה שהמהנדסים והיזמים היו הראשונים להתריע. כי הם יודעים: בלי דמוקרטיה – אין הייטק. ובלי הייטק – אין ישראל.
