כשראיתי את הכתבה על המחסור במורים — "משרד החינוך, הארגונים או אולי בכלל ההורים? האשמים במחסור במורים" — הרגשתי תחושת תסכול עמוקה, אך גם נחישות לפעול. נזכרתי כיצד בחיי היום־יום אני פוגש את אותם הקשיים שמתוארים שם: מורים שמרגישים שחוקים, לימודים המתנהלים בחוסר יציבות, ולעיתים תלמידים שנותרים ללא מורה מקצועי בתחומי הליבה.
הקריאה בכתבה הזכירה לי שהפתרון לא יכול להישאר בגדר רעיון בלבד — השינוי חייב להגיע ממעשים קונקרטיים, לא מתרוצים. אני רוצה להיות חלק מהמנוף לשינוי הזה: לקדם סביבי שיח ראוי על עידוד הצטיינות במקצוע ההוראה, על תמיכה אמיתית במורים, ועל פיתוח מודלים חישוביים איכותיים לתכנון עתידי של הצוותים החינוכיים.
אם לא ננקוט בצעדים כבר היום — המחסור רק יעמיק ויטען שורשים עמוקים בהרבה ממה שחשבנו.
