מערכת החינוך אינה זקוקה לעוד פלסטר בדמות תוספת שכר זעומה או טלאי ביורוקרטי אלא לרפורמה עמוקה ומהותית. כל עוד הקריטריון המרכזי להערכה ולהתקדמות הוא הוותק ממשיכים להבריח החוצה צעירים מוכשרים שמבקשים להיכנס למערכת ולהשפיע. מורה בתחילת דרכו זקוק לסביבת עבודה מאפשרת למסלול התפתחות אמיתי ולתמיכה מקצועית ולא רק לתוספת זעירה לשכר. העתיד של החינוך טמון בגמישות ובחדשנות: התאמה אישית לתלמידים למידה מבוססת פרויקטים שימוש מושכל בכלים דיגיטליים ותרבות שמאפשרת ניסוי שיפור והסקת מסקנות מתמדת. כשם שתעשיות מתקדמות מצליחות בזכות יכולת ההתעדכנות המהירה שלהן כך גם החינוך חייב לאמץ מתודולוגיות מודרניות ולחדול מלהתקיים בתוך מבנים מיושנים שאינם מתאימים לילדים של המאה העשרים ואחת. יוזמות להקמת תנועות צעירים חיילים משוחררים ובוגרי אקדמיה שנכנסים להוראה מתוך תחושת שליחות הן הזדמנות חשובה אך ללא תרבות של פיתוח מקצועי מתמשך ותפיסת המורה כיזם חינוכי הן יישארו יוזמות חלקיות בלבד. במרכז כל השינוי חייב לעמוד הילד ולא ההסכמים ולא התקנים ולא פתרונות קוסמטיים אחרים. השאלה הפשוטה מה טובתו של הילד צריכה להיות המצפן המוסרי והמעשי של כל החלטה אחרת. הורים ומורים חייבים לדרוש שינוי אמיתי לא עוד פשרות ולא עוד פתרונות ביניים אלא מהפכה שתשיב לחינוך את מקומו כמרחב שמכין את הדור הצעיר לחיים בעולם דינמי ומאתגר.
