החינוך מאז ראשית המאה הקודמת בכל העולם הוגדר כשירות שהמדינה אמורה לספק לאזרחיה. מאז המהפיכה התעשייתית ועם יציאתן של נשים לשוק העבודה החינוך הפך למסגרת שמאפשרת לסוציאליזאציה של הילדים והנוער ולהוריהם להשתלב בשוק העבודה. אבל מאז ומתמיד הפערים בחברה היו גם ויש שיגידו גם בגלל – החינוך. למי שיש יותר אפשרות לקנות חינוך במסגרות פרטיות, לתת לילדים מגיל לידה את הטוב ביותר ואת ההעשרה הטובה ביותר – לעומת למי שאין ברור שהמדינה לעולם לא תצליח לתת. כל הרפורמות וכל העיסוק בחינוך (כעת בגיל הרך אבל חינוך כלל מלידה ועד אקדמיה) לא סייעו לשורש הבעייה – הקשר הגורדי ממש בין יכולות כלכליות לבין איכות החינוך שמתאפשר לאותם בעלי אמצעים אל מול אלו ללא. לצערי אינני רואה פתרון לנושא.
